ירושלמי- כח הדיבור וכח המעשה

זכיתי ללמוד יחד עם אחד מידידי את הסוגיא שבה הוא עוסק, בתחילת פרק שישי במסכת שבועות. הסוגיא מלמדת שכאשר הדיינים משביעים את אחד מבעלי הדין, הוא צריך להחזיק חפץ של מצוה בידו, כגון תפילין או ספר תורה. הלכה זו נלמדת מאברהם אבינו שאמר לאליעזר לשים ידו תחת יריכו, ולאחוז במילתו, וכך הוא השביע אותו. מטרת החיזוק של נקיטת חפץ מצוה בידו, היא להוסיף אימה על האדם, כדי שימנע משבועת שקר.

כדי להבין יותר טוב את הסוגיא בבבלי, ובכלל את המבט השלם של התלמוד על העניין, פתחנו את הירושלמי המקביל, אבל קודם לכן הצצנו בהגהות ה"יפה עינים" על הבבלי, הנדפסים בדרך כלל לפני הרי"ף - סוג של עזרה ראשונה בבירור דברי הירושלמי בסוגיא. והנה שמנו לב שאין הפניה לירושלמי, זאת אומרת שבירושלמי זה לא מופיע. משמע שלפי הירושלמי הדיינים משביעים בלי נקיטת חפץ.

ההבדל בין התלמודים מובן מאוד לאור דברי הרב זצ"ל באורות הקודש, שהזכרנו אותם פעמים רבות (ח"ג עמ' רפח):

"בחוץ לארץ אין מתגלה כי אם הערך של המעשה, ובארץ ישראל הערך של הדיבור, ובבית המקדש הערך של המחשבה. מפני קדושת בית המקדש המתנוצצת בארץ ישראל, כדברי התוספות בפרק קדשי קדשים, שעיקר קדושת ארץ ישראל היא מפני קדושת בית המקדש, מתגלה קדושת המחשבה בכל ארץ ישראל".

בארץ ישראל מתגלה יותר ערך הדיבור. כאשר חיים חיי ארץ ישראל, השבועה בדיבור פה היא חמורה ומאיימת, גם בלי מעשה של נקיטת חפץ, המצטרף לדיבור השבועה. 

לעומת זאת, בתלמוד חוץ לארץ, התחדש שיש לצרף לדיבור את המעשה, של נקיטת חפץ, ורק משביעים אותו.

כשלומדים בבלי וירושלמי, מתחזק ערך הדיבור, וגם ערך המעשה, ויחד נבנית שלימות של תורה.